<h1>רבינו יונה — סדר פסח</h1>
<h2>דף צט:</h2>
ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, פירוש עד שתחשך ממש, דהיינו צאת הכוכבים, דקימא לן [ב' ע"א] עד צאת הכוכבים לאו ליליא, אלא דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים הוי בין השמשות, ספק יום ספק לילה, ופסח אינו נאכל אלא בלילה דכתיב [שמות י"ב ח'] ואכלו את הבשר בלילה הזה. ומצה הוקשה לפסח שנאמר [במדבר ט' י"א] על מצות ומרורים יאכלוהו וקיימא לן [ק"כ ע"א] מצה בזמן הזה דאוריתא שנאמר [שמות י"ב י"ח] בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה, ותורתה כתורת מצה הנאכלת עם הפסח, הכי אמרי בסוף פירקא [ק"כ ע"ב] מהו דתימא אפקיה רחמנא מהקישא, קמ"ל דכי אהדרי למילתא קמיתא אהדרי. וסמוך למנחה דקתני הי[י]נו מתחלת ט' שעות ולמעלה דמנחה קטנה מט' שעות ומחצה וסמוך לה חצי שעה, דהיינו מט' שעות והיינו טעמא דלא יאכל עד שתחשך, כדי שיאכל מצה לתיאבון. וכל ד' שעות אוכלין חמץ בי"ד, ותולין כל שעה חמישית, לא אוכלין ולא שורפין אלא מאכילין לבהמה ולחיה ולעופות, ומתחלת שש חמץ אסור בהנאה ומצה נמי אין אוכלין כל יום י"ד, דאמרינן בירושלמי [פ"י ה"א] כל האוכל מצה בערב הפסח כאלו בא על ארוסתו בבית חמיו, הלא היא כתובה בהלכות רבינו יצחק אלפסי ז"ל [פרק ג'], ומוכחא סופא דירושלמי שלא מזמן אסור חמץ בלבד הזהירו שלא לאכול מצה בערב הפסח, אלא כל יום י"ד אין אוכלין מצה. אבל ודאי מתחלת חמש ועד תחלת תשע אוכלין כל מיני תבשיל המשביעין, כגון מיני קטנית ואורז ודוחן, ובלבד שיזהר שלא ימצא שם גרעין אחד מחטה ושעורה והזונין, שנקרא גיי"ל בלע"ז ושבולת שועל ושיפון. ומתחלת תשע עד שתחשך לא יאכל דברים שמשביעין, אבל אוכל הוא ירק או מיני תרגימא, כמו שאמרו [ק"ז ע"ב] השמש מטבל בבני מעים ונותן לפני האורחין, וכן כל שאר הדברים הגורדין את הלב, כגון יין והדומה לו. ואינו יוצא ידי מצות מצה אלא מצאת הכוכבים, כמו שאמרנו. וכן אינו יוצא ידי מצות מצה אלא עד חצות הלילה, דק"ל כרבי אלעזר בן עזריה דאמר הפסח אינו נאכל מן התורה אלא עד חצות, דסתם לן תנא כותיה בפרק זה [ק"כ ע"ב] ובפרק אי זהו מקומן, כמו שמפורש בזבחים [נ"ז ע"ב] ורבא נמי דהוא בתרא מפרש לטעמיה דרבי אליעזר בן עזריה, דאמר רבא [להלן שם] אכל מצה אחר חצות לרבי אליעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו, לפיכך מי שנתעסק באפיית פתו ותבשילו בהתחלת הלילה, והגיע חצות הלילה ועדין לא אכל מצה, לא יברך אחר חצות על המצה ועל המרור, אבל אוכל הוא בלא ברכה להחמיר ולחוש לדברי מקצת רז"ל שפסקו כרבי עקיבא דאמר פסח נאכל כל הלילה. וכתב הגאון ז"ל בתשובה, אם אפה פתו לצורך הפסח אפילו בי"ג אין אוכלין ממנו עד הפסח ואין מאכילין ממנו עד הפסח לקטנים, מפני כבוד המצוה וחבתה. וכענין שאמרו [קט"ו ע"א] מתקיף לה רב חסדא לאחר שמלא כרסו ממנו חוזר ומברך עליו. וכל מצה הנעשת לשם פסח מצה משומרת היא. [ואם] (ו)אין לו מצה משומרת מעדן קצירה יוצא בה ידי חובתו בדיעבד כיון שהיא משומרת משעת לישה, דלא מחזקינן ריעותא לומר שמא מים נפלו על (החמץ) [החטין], אבל ודאי מצוה מן המובחר שתהא משומרת משעת קצירה. ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי.
<h2>דף קח:</h2>
ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בכל אחד מהם רובע רביעית יין חי שאם ימזגנו יעמוד על רביעית. ושיעורא דרביעית אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע ובגודל, והני יותר ממלא לוגמיו, והכי מוכח במס' יומא [פ' ע"א]. ואם שתה רובא דרביעית והשקה השאר לבניו ולבני ביתו [יצא], ואף על פי שכבר יצאו בני ביתו ידי חובתן ושתו רביעית קודם לכן. וצריך שיהא ביין טעם ומראה ולא שיהא יין לבן דק"ל כרבי יהודה דאמר עד שיש בו טעם ומראה, ודריש ליה מדכתיב [משלי כ"ג ל'] אל תרא יין כי יתאדם, אלמא סתם יין אדום הוא, והכי מייתי תלמודא בפרק המוכר פירות [ב"ב צ"ז ע"ב]. ת"ר ד' כוסות הללו צריך שיהא בהן רביעית אחד האנשים ואחד הנשים ואחד תינוקות. וכן הלכה, וכגון תינוקות שיש בהן דעת לשאול. אמרו עליו על רבי עקיבא מעולם לא אמר הגיע עת לעמ[ו]ד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים, ערבי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו. הילכך יהא אדם רגיל להקדים ולאכל בתחלת הלילה. ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, דכזית מצה דמצוה בעי הסבה בין בתחלה בין באחרונה. ויין נמי צריך הסבה בין בתרי כסי קמאי בין בתרי כסי בתראי. ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין ואפילו מן התמחוי.
<h2>דף קיד.</h2>
מזגו לו כוס ראשון מברך על היין ואח"כ מברך על היום, דק"ל כבית הלל, ואומר קידוש ואחר כך זמן והילכתא מוזגין את הכוס ומקדש ואחר כך נוטל ידים, דק"ל כבית הלל דתכף לנטילת ידים סעודה, והנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ואם נטל ידיו קודם קידוש וקדש על היין צריך ליטול ידיו לאחר קידוש. והיכא דחביבא ליה ריפתא טפי מחמרא, מקדש אריפתא ונוטל ידיו תחלה ואחר כך מקדש, ולית הלכתא כרב ברונא אמר רב דאמר הנוטל ידיו לא יקדש דסבירא ליה דאין מקדשין אלא על היין מדקאמר (לן) [לא] יקדש סתם, [אלא] בחביבא תליא מילתא. ודברי רבינו יצחק אלפאסי זצ"ל שכתב בהלכותיו מוכיחים על מה שפירשנו, הילכך מי שאין ידיו נקיות נוטל ידיו תחלה כדרך שנוטלין לתפלה, שנותן מים על ידו אחת וממנה לחברתה, ואחר קידוש נוטל ידיו כדרך שנוטל ידיו לסעודה, שנותן שתי פעמים מן הכלי על כל אחת מידיו, דבעינן כח מנא לסעודה, אבל לתפלה לא, דק"ל דהיכא דאין לו מים נוטל ידיו בכל מידי דמנקי ומתפלל. ונטילת ידים לאכילת חולין משום סרך תרומה ואסמכוה אקרא דכתב [ויקרא ט"ו י"א] וידיו לא שטף במים.
הביאו לפניו מטבל בחרוסת עד שמגיע לפרפרת הפת, פירוש היכא דלית ליה שאר ירקי אלא חזרת, אוכל חזרת ומברך עליה בורא פרי האדמה ואחר כך מברך לאכול מרור קודם שמגיע לאכילת חזרת הנקראת פרפרת הפת, לפי שנאכלת אחר המצה, כדכתיב [במדבר ט' י"א] על מצות ומרורים. אבל היכא דאית ליה שאר ירקי מברך בורא פרי האדמה. ואם אכל מהם כזית מברך לבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן, אבל על הפחות מכזית מברך בתחלה ואינו מברך לבסוף. ואינו צריך לטבלו בחרוסת. והיינו טעמא דאצרכוה רבנן להאי טיבולא משום היכירא דתינוקות, כדי שישאלו למה אנו אוכלין ירקות שני פעמים בלילה הזה. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ואף על פי שאין חרוסת מצוה, אלא משום קפא ואף על גב דכולה שתא אכלינן חזרת בלא חרוסת, היכא דאכיל לה בתורת מצוה תקינו רבנן דלא ליתי קביעות מצוה לידי סכנה. אבל כשאוכל חזרת תחלה עד שמגיע לפרפרת הפת, הואיל ולא כך היא תקנה הקבועה, דהא היכא דאית ליה שאר ירקי מטבל בהן, אין מביאין לפניו חרוסת עד שמגיע לפרפרת הפת. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת, אף על פי שאין חרוסת מצוה. פירוש שאין מביאין חרוסת אלא משום קפא. רבי אלעזר בר' צדוק אומר מצוה מאי מצוה, רבי לוי אומר זכר לתפוח, רבי יוחנן אמר זכר לטיט, אמר אביי הילכך צריך לקהויי וצריך לסמוכי. פירוש צריך לקהויי כל קוהא זכר לתפוח. ואית דמפרשי תפוח מצוה, הלכך צריך שתתן בו טעם קוהא של תפוח. תניא כותיה דרבי יוחנן תבלין זכר לתבן חרוסת זכר לטיט. מדלא קתני תפוח או פירות זכר לתפוח אלמא לא צריך לקהויי. ואביי דאמר צריך לקהויי ברייתא לא שמיע ליה והוה חייש להא דרבי לוי ולהא דרבי יוחנן. ויש לפרש דאיתא להא דאביי למצוה מן המובחר. מיהו עקר מצות חרוסת לסמוכיה זכר לטיט, וליתן בו תבלין זכר לתבן, כגון סנבל וקנמון תניא אמר רבי אלעזר בר' צדוק כך היו תגרי חרך בירושלים אומרים בואו וקחו לכם תבלין למצוה, וכן הלכה. ובמקדש מביאין לפניו גופו של פסח. והיינו טעמא דמביאין לפניו מצה וחזרת וחרוסת וגופו של פסח לפני הסעודה, כדי שיהו מונחין לפניו בשעה שאומר הגדה לחבב המצוה, ובשביל התינוקות שישאלו. והיינו טעמא נמי דעוקרין את השלחן לפני מי שאומר הגדה כדי שישאלו התינוקות. וצריך להביא לפניו שני תבשילין. אמר רב יוסף צריך להביא לפניו שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. רבינא אמר אפילו גרמא ובישולא. ונהוג עלמא בבשר צלי זכר לפסח וביצה מבושלת זכר לחגיגה. ונהוג נמי להגביה הסל שבו מצה ומרור וחרוסת ושני תבשילין במקום עקירת השלחן, בשביל שיראה התינוק וישאל. ואין צריך להסיר בשר צלי מן הסל כשמגביהין אותו. והא דאמר רבא [קט"ז ע"ב] בשר אין צריך להגביה מ"ט מפני שנראה כמקדיש בהמתו ואוכל קדשים בחוץ, לומר שאין אומרים בשר זה על שום מה כדרך שאומר מצה זו ומרור זה שאנו אוכלין על שום מה.
<h2>דף קטו.</h2>
גרסינן בגמ' בענין מאן דלית ליה שאר ירקי, אמר רב חסדא מברך בורא פרי האדמה ולאכול מרור וטעמא דמילתא דכל מצוה שאי אפשר לה על ידי שליח מברך בה לעשות, כדאמרינן בפרק קמא [ז' ע"ב] היכי נימא נימא למול לא סגי דלא איהו מהיל, ולענין ברכת הפסח וברכת הזבח כמו ששנויה בתוספתא [פ"י ה"ח]. ואית נסחי דגרסי בגמ' במילתיה דרב הונא, מברך מעיקרא אמרור בורא פרי האדמה ואכיל ולבסוף מברך עליה על אכילת מרור ואכיל והיינו טעמא משום דנפיק ביה מתחלה, כדאמרינן לענין נטילת לולב [שם] מדאגבהיה נפק ביה, ומשום הכי מברך על נטילת לולב, מיהו עובר לעשייתן מקרי כיון דבעי למעבד נענוע ואף על גב דסבירא ליה לרב הונא מצות צריכות כונה, מ"מ כבר נפק ביה מן התורה אף על פי שלא נתכוון לצאת, דסבירא ליה לרב הונא מצות צריכות כונה מדרבנן אבל לא מן התורה.
והא דלא מברך אמרור ברכת הנהנין, משום דהוה ליה כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, כיון דחייב הוא לאכל מרור לאחר מצה, [ו]היינו דקרינן ליה במתני' פרפרת הפת. הילכך אף על פי שאכל קודם הסעודה כזית משאר ירקות יברך לבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן, [ו]אין צריך לברך אמרור ברכת הנהנין. ברכת המזון פוטר[ת] על הגפן ועל פרי הגפן.
ומניח מצה פרוסה בתוך שלמה, דאמרינן בפ' כיצד מברכין [ברכות ל"ט ע"ב], הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע, מ"ט לחם עוני כתיב. ואף על גב דבעינן לחם משנה בי"ט, אתא לחם עוני וגרעה לחדא, דדרשינן מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. ומברך המוציא על הפרוסה והדר מברך עליה לאכול מצה, דכיון דדרשינן לחם עוני לפרוסה על הפרוסה הוא מברך לאכל מצה הילכך המוציא נמי מברך עליה, כדאמרינן [שם] לענין ריפתא דעירובא דהואיל ואתעביד ביה חדא מצוה עביד בה תרי מצוי. ועוד מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. ומיבעי ליה למיכל כזית מצה. והדר מברך לאכול מרור ואוכל כזית. ומרור אין צריך הסבה. ואית דמברכי על אכילת מצה ועל אכילת מרור, וכולהו נוסחי דווקאני.
והשתא דלא איתמר הילכתא לא כהלל, שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן משום שנאמר [במדבר ט' י"א] על מצות ומרורים יאכלוהו, ולא כרבנן, דסבירא להו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, מברך אמצה לחודה ואכיל ומברך אמרור לחודיה ואכיל, והדר אכיל מצה ומרור בהדי הדדי זכר למקדש כהלל. ובכריכה לחודה לא סגי, דמצה בזמן הזה דאוריתא ומרור דרבנן, ואתי דרבנן ומבטל דאוריתא. וא"ת יברך אמצה לחודה והדר ליכול מצה ומרור בהדי הדדי, כיון דנפק ליה ידי מצה אתיא אכילת פטור דמצה ומבטלת אכילת חיובא דמרור מדרבנן, דשמא אין הילכתא כהלל וליתה בברכת מצה, מצוה דרבנן כל עקר. והא דלא מבטלא חרוסת מצות אכילת מרור ואפילו למ"ד שאין חרוסת מצוה, משום דדרך אכילתו בכך משום קפא. ושפיר דמי שלא לטבול כריכת מצה ומרור בחרוסת, דילמא הלכה כהלל וצריך כריכה זכר למקדש, ואתיא אכילת (מרור) [חרוסת] דפטור ומבטלת מצות אכילת מצה, דכיון שכבר טבל בחרוסת זכר לתבן שוב אין חרוסת מצווה. ומרור צריך לשקועיה משום קפא דלימות קפא בנגיעת החרוסת. מיהו [מנער] למרור בתר הכי דלא לישתייר ביה מחרוסת פורתא, כי היכי דלא מבטל ליה למרריה כיון שירבה עליו טעם החרוסת. דאמרינן אמ' רב פפא לא נשהי איניש מרור בחרוסת דילמא אגב חלייה מבטל ליה למרריה, ובעינן טעם מרור וליכא. פירוש אף על גב דמנער ליה בתר הכי לא נשהייה למרור בחרוסת ואמרינן נמי בלע מרור לא יצא. לפי שהמרור שם תאר הוא על שם המרירות, הילכך בעינן שיטעום טעם מרור. וצריך שיאכל כזית מצה וכזית מרור בהדי הדדי, וצריך לאכלן בהסבה, דהא ודאי להלל צריכין הסבה. כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. ועקר נטילת ידים אפילו לפת משום סרך תרומה. ואף על גב דהאידנא ליכא טהרת תרומה מחייבין בנטילת ידים. הנוטל ידיו בטבול ראשון צריך ליטול ידיו בטבול שני. אמר רבא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא, בלע מצה ומרור בהדי הדדי, ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא. ובתר דגמר לה לסעודתיה אוכל כזית מצה באחרונה. ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
<h2>דף קטז.</h2>
מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל את אביו. פיר[ו]ש בשביל שמביאין חזרת לטבל פעם שנית ובשביל שמביאין מצה. ואם אין דעת בבן אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה הלילה הזה כולו מצה. וצריך ללמד לבן עד שיבין. ולפי דעתו של בן מלמדו, על פי אשר תשיג דעתו להבין בנסים וגבורות של יציאת מצרים. ודבר זה מצות עשה מן התורה, שנאמר [שמות י"ג ח'] והגדת לבנך ביום ההוא וג'. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כלה.
רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים בפסח לא יצא ידי חובתו וכו'. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדת לבנך וגו'. לכל דור ודור צוה הקב"ה לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, שאם לא הוציא את אבותינו ממצרים הרי אנו [ו]בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, לפיכך אנו חייבין להודות ולהלל לשבח לפאר לרומם לברך ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו וכו'. עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ובית הלל אומרים [עד חלמיש למעינו מים], וחותם בגאולה. רבי טרפון אומר אשר גאלנו וגאל את אבותנו ממצרים והגיענו הלילה הזה לאכל בו מצה ומרור ולא היה חותם. רבי עקיבא אומר כן ה' אלקינו יגיענו למועדים ולרגלים עד בא"י גאל ישראל. וכיון שברך בורא פרי הגפן על כוס של קדוש פטר כוס שני, ולא הויא אגדתא והלילא הפסק, ומדמינן לה להא דתניא [ק"א ע"ב] חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת ולבית המדרש, כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה, וכגון שהניחו שם זקן או חולה אלמא לא הויא תפלה הפסק. והא דק"ל דצריך לברוכי אכסא דברכתא משום דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא איפשר, התם משום דעקר דעתיה ממשתיא והוי סליק סעודה, וכה"ג הוה בעינן למימר (כי) [ב]כסוי הדם דהוי הפסק לפי שהוא גמר מלאכת השחיטה, אלא דאסיקנא דלא הוי הפסק, דאיפשר דשחט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא כדאיתא בפרק כסוי הדם [חולין פ"ז ע"א], ואף על גב דכל כסא וכסא מצוה באפי נפשה עבדינן בה אפילו הכי אין כאן הפסק לענין ברכת היין, דהא לענין כסא דברכתא הוה סבירא ליה לרב אשי דאין צריך לברך, אלא דאסיקנא דצריך לברך משום דעקר דעתיה ממש[תיא] הוא. ורבינו יצחק אלפסי כתב בהלכותיו דכולהו ארבעה כוסות צריך לברך בפ"ה על כל חד וחד.
<h2>דף קיז:</h2>
בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה. בין קידוש למזיגת כוס שני, ובין כוס שני לכוס של ברכה, ואפילו לאחר שאכל כזית מצה באחרונה אם לא שהה אחר שתייה. שלא אסרו אחר מצה אלא לאכול אבל לא לשתות. אבל ודאי לאחר שהתחיל לומר ההגדה אין לו לשתות עד שמברך גאל ישראל, והכין פרשו רבוותא זצ"ל. בין שלישי לרביעי לא ישתה. ירושלמי [פ"י ה"ו] למה, בשביל שלא ישתכר, כבר משוכר הוא, מה בין יין שבתוך המזון ליין שלאחר המזון, יין שבתוך המזון אינו משכר יין שלאחר המזון משכר. ת"ר חמישי אומר עליו הלל גדול. וכן כתבו הגאונים ז"ל דלית ליה למשתי חמרא בתר ד' כוסות. ואף על פי שלא אסרו לשתות בין שלישי לרביעי אלא בשביל שלא ישתכר ואתי לבטולי מצות קריאת ההלל, אחר כוס רביעי נמי אין לו לשתות שלא ישתכר ואתי לבטולי מצות העסק בהלכות הפסח. דתניא בתוספתא [פ"י ה"ח] חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה. הכי מסתברא לן בטעמא דהא מילתא.
